בלוג

יצירת מופת נדירה של הבימאי בונג גון הו, כזו שרואים רק אחת לכמה שנים, סרט שמצליח לזעזע, להפחיד ולערער ושממשיכים לחשוב עליו בימים שאחרי הצפייה, סרט מטריד ונוקב. (באוסקר חשבו כמוני, וגם בפסטיבל קאן). הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, וזו הפעם הראשונה שסרט קוריאני זוכה בפרס זה. קומדיה שחורה על הניגוד הפוצע בין מעמדות, אלה שהכסף נשפך להם מהאוזניים לעומת אלה שלא בטוחים מהיכן יביאו את הכסף לארוחה הבאה. אמנם הסרט מתרחש בקוריאה, אבל נראה לי שכמעט בכל העולם, וגם בישראל ניתן להזדהות עם המחאה הזו על הפערים הכלכליים הבלתי נתפשים. בני המעמדות השונים הם שני "עמים" שונים, שאחד הדברים היחידים המחברים בינהם, הוא השירותים שהעניים נותנים לעשירים. אלה תלויים באלה: העניים משרתים את העשירים ומתרפסים בפניהם כדי שלא יפטרו אותם, והעשירים עצלנים ולא מוכשרים לכלום, ותלויים בכל דבר ועניין בעניים. הסרט הוא על שתי משפחות: משפחה אחת (אין יודעים את שם המשפחה), גרה במרתף מצחין, בני המשפחה: אבא אמא בן ובת בוגרים החיים חיים של הישרדות, אין להם כסף לשלם אפילו את חשבונות הסלולרי שלהם והם מתעלקים על הווי פיי של השכנים, עובדים בעבודות מזדמנות, ולא יודעים מהיכן יגיע הכסף לארוחה הבאה. המשפחה השניה: כבתמונת ראי של המשפחה הראשונה, במשפחת פארק יש אבא אמא, בת ובן צעירים יותר. הם עשירים מאד, גרים באחוזה שבנה ארכיטקט מפורסם, יש להם נהג, עוזרת בית צמודה, האם לא עובדת, רמת החיים שלהם גבוהה מאד, יכולים להרשות לעצמם אוכל איכותי, מורים פרטיים לילדים, השכלה גבוהה, חופשות, מסיבות מפוארות, שגיונות של בנם הקטן, לגדל כלבים מפונפנים. קי וו, בנה של משפחת השורדים, מקבל הזדמנות פז מחברו, להחליפו כמורה פרטי לאנגלית לדהייה, בת המשפחה העשירה. מדובר בשלושה שיעורים שבועיים, שעליהם משלמת המשפחה בנדיבות. תחילה הוא מהסס, כיון שמצבו הכלכלי לא אפשר לו ללמוד באוניברסיטה, אבל חברו מפציר בו שידיעתו באנגלית מספקת, ובינתיים ישמור עליה עד שהוא חוזר מחו"ל וכשהנערה תגדל, הוא עצמו יזמין אותה לדייט רשמי. קי וו מתרצה לבסוף, ואחותו מזייפת במיומנות רבה תעודה מרשימה של בוגר אוניברסיטת אוקספורד, וקי וו מתחיל ללמד את בת העשירים. כבר בשיעור הראשון הוא מתוודע לצורך של המשפחה למצוא מורה לאמנות לדה סונג, אחיה בן הקטן של דהייה, שאמו מחשיבה את הקשקושים שלו ליצירות אמנות, וקי וו מציע את ג'סיקה, מורה מקצועית לאמנות, בוגרת אוניברסיטה באילינוי, ולמעשה אחותו, שמשתלבת במיומנות כמורה לאמנות של הפרחח הקטן, בעזרת כמה ערכים שקראה בגוגל על תירפיה באמנות וטון דיבור משכנע מאד. בני המשפחה עוזרים זה לזה בשיטת חבר מביא חבר, האב מחליף את הנהג של המשפחה, ואם המשפחה מחליפה את אם הבית. מעשי הרמייה הולכים והופכים מסובכים יותר ויותר, אם הבית הקודמת מפוטרת לאחר ששרתה בבית שנים רבות, למעשה היא הייתה בבית עוד לפני שמשפחת פארק נכנסה אליו, כי שרתה גם את האדריכל שבנה את הבית וגר בו עד שעבר לפריז. הבית היפה והמקושט ברהיטים מודרניים וביצירות אמנות סמלי מאד, הוא סמל למשפחה העשירה, הם מצולמים לרוב בחדרי הבית, ובגינה המופזת שמש עם העצים המעוצבים. המשפחה העשירה מסומלת במדשאה רחבת הידים והמוארת ואילו המשפחה הענייה, השייכת לעולם התחתון פיזית ומטפורית, מסומלת ע"י מקומות הנמצאים מתחת לאדמה: המרתף שהם גרים בו, ומרתף המשפחה העשירה. הם כמו עכברושים הנמצאים במקומות חשוכים ונמוכים. היחידים שחושדים במשפחה או עלולים לגלות את התרמית הם הילד הקטן, ששם לב שלכל בני העוזרים החדשים יש את אותו הריח של המרתף המעופש שהם חיים בו, והכלבים. העניים הם כמו פרזיטים המתעלקים על העשירים. הדימוי של שרצים או עכברושים שיש להשמיד מקבל חיזוק כשהעירייה מרססת את הרחוב המוזנח שבו המשפחה הענייה חיה, והריסוס המסריח נכנס לבית ומחניק אותם. בדימוי הזה יש אנלוגיה בין בני העניים ליצורים חסרי ערך, מציקים ומתעלקים, ואף מסוכנים, שצריך להיפטר מהם. דימוי יפהפה נוסף, הוא הדימוי של המבול והשיטפון העז שבא בעקבותיו. בני המשפחה (אולי בני העיר) נענשים על משהו, כמו בסיפור נוח והמבול, הצילומים של בני המשפחה היורדים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא יפהפיים. ומחזקים את הדימוי של העניים השורצים במקומות נמוכים כמו הרכבת התחתית. (אבי המשפחה העשירה, כשלא ידע שהעניים מאזינים לו, אמר שלנהג שלו יש ריח של צנונית רקובה או סמרטוט מכובס או של מנהרה של רכבת תחתית). הכל יכול היה להישאר כך לנצח, אלא שמשפחת פארק יוצאת לקמפינג ביום הולדתו של הילד הקטן, ובזמן הזה אם הבית הקודמת מצלצלת באינטרקום ומבקשת להיכנס לבית, בני המשפחה העניה שעברו לכמה ימים לבית המשפחה העשירה כמפלט מהמרתף המסריח שהם גרים בו, נהנים מאוכל משובח ומהבר המפואר, לא יודעים מה לעשות, ואם לפתוח לה את הדלת. לבסוף הם מתרצים, (גם כי אם הבית קלטה את סודם), ופותחים לה את הדלת. בני המשפחה מגלים להפתעתם שאם הם חשבו שהם נמצאים בתחתית שרשרת המזון, יש אנשים יותר מסכנים מהם, שנמצאים אפילו מתחתם. מסתבר ש(ספוילר), במרתף שוהה כבר ארבע שנים בעלה של אם הבית הקודמת. הוא בורח מנושיו, שלא שכחו ממנו גם אחרי ארבע שנים, יש לו שם ספריה גדושה בספרים, וחי חיים מספקים למדי. אם הבית הקודמת שהשלימה עם פיטוריה, מבקשת שהדיירים החדשים יביאו לו אוכל כל יומים שלושה, אפילו כל שבוע. העלילה מותרת באמצעות פיאסקו אלים, במסיבת יום ההולדת של הילד הקטן. כשהעניים מתמרדים נגד העשירים, ונגד הסידור הזה של אדונים ועבדים, שכלל לא מוצא חן בעיניהם. כל העלבונות שכבשו במשך שנים יוצאים החוצה תוך מספר שניות. לי קשה מאד עם אלימות בסרטים, אבל איכשהו בסרט זה, האלימות קצת גרוטסקית, ולכן מפריעה פחות. כשמשפדים מישהו עם שיפוד שיש עליו נקניקיות, זה אמנם אכזרי מאד, אבל גם מצחיק. ואי אפשר שלא להיזכר בפרויד, שדבר על המודחק, שתמיד שואף לצאת החוצה לאור היום. המודחק בסרט הוא הבעל של אם הבית הקודמת, או אם תרצו העניים, שלא מוכנים להישאר במרתף, או הסדר החברתי המעוות, שבו יש אדונים ועבדים. הסרט מרפרר לסרטים רבים אחרים: הון אנושי, סיפורים פרועים הארגנטינאי (שהופק ע"י אלמודובר), וכמובן לסיפור משפחתי, יש לי הרגשה שגונג הו קבל השראה חזקה מהסרט הזה. ועוד סרטים רבים על הפער הבלתי נתפס בין עשירים לעניים.